״אני יותר ממס-הכנסה!״
עד כמה שהמשפט כנראה לא יתקבל מבחינה לשונית ע״י האקדמיה ללשון, הוא למעשה לא מופרך, ואף מדויק להפליא.. צדק הבנקאי שאמר משפט זה ללקוח הסניף, במסגרת היתכנותו של הלקוח להעביר סכום גבוה מחשבונו המתנהל בבנק בחו״ל לחשבונו המתנהל בארץ.
התחושה שידם של הבנקים על העליונה, ואף יותר מידן של רשויות-המס, נובעת מכך שבנק ישראל הותיר להם את שיקול-הדעת להחליט על איזה כסף יטביעו את החותמת ״כשר״.
ראשית אבהיר שאין לי באופן אישי כל טענה וחצי טענה כלפי הבנקים, אשר מכס״תחים את עצמם, וזאת בשל האחריות הפלילית האישית החלה על הבנקאים במסגרת הפעילות הבנקאית ובחסות הרגולטור ורשויות-המס; הבעיה בעצם נוצרת בשל הנחיות הגורמים שמחילים את האחריות על הבנקים בצורה לא נהירה ולא ברורה, תוך כדי שמאפשרים להם לנסח נהלים (לעתים דרקוניים), אשר בעצמם לא תמיד נהירים לבנקאים בשטח, או שהבנקאים לא תמיד מספיקים לקרוא אותם (במקרה הרע), או שמצליחים איכשהו ״לרפרף״ בהם תוך כדי לחץ של עבודה תובענית שוטפת (במקרה הטוב); בנוסף ללחץ העבודה המטורף, קצב עדכון הנהלים בבנקים גבוה מאוד, כך שעד שהבנקאים מצליחים איכשהו להטמיע אותם בעבודתם השוטפת, הנוהל כבר מספיק להתעדכן, וחוזר חלילה. 

נלך קצת אחורה אל בסיס הדברים; חוק איסור הלבנת-הון, התש״ס 2000 נחקק במטרה למנוע פעולות המכשירות כספים, אשר מקורם בפעולות לא חוקיות, או במילים אחרות — למנוע ממלביני-הון להפוך כסף שחור לכסף לבן. יש דרכים רבות להלבין כספים, ולכן המדינה ייעדה את החוק למען התופעה הזו תיפסק, ובנוסף תיקנה תקנות וצווים על נותני-השירותים הפיננסים, כך שיהיו שותפים בעצמם למיגור התופעה באמצעות דיווחים שלהם אודות פעילות הנתפסת כחשודה.
יבואו הלקוחות ויטענו שחשבונם הוא תחת אחריותם בלבד (הרי הבנקים מקפידים לציין זאת תדיר בפני הלקוחות בכל מיני הזדמנויות, בעיקר במקרה של היווצרות יתרה חריגה בחשבון), והם לא אמורים לתת דין וחשבון לאותם מוסדות פיננסים המעניקים להם שירותים, הרי ״הם מקבלים על זה כסף״; יבואו גם  המוסדות הפיננסים ויגידו ש״כל הלוגיסטיקה המושקעת באכיפת הצווים כרוכה בעלויות גבוהות ואובדן הכנסה משמעותי בשל האילוץ לוותר על עסקות אטרקטיביות״ (כמו למשל העמלות הנלוות לפעולות הפיננסיות השונות); בא המחוקק ואומר — ״אתם, המוסדות הפיננסים, משמשים כמתווכים בעסקות הכספיות. אתם ה׳עיניים׳ שלנו. לכם יש יותר גישה להתנהלות הכספית של הלקוחות, ועם הפריבילגיות הללו באות גם החובות, ואחת מהן היא לדווח לנו על פעילות חשודה כלא תקינה, ובמקרה הצורך גם לפעול לשם הפסקתה״.   
 
אז היכן בעצם הבעיה? הרי כולנו (או רובנו) מעוניינים לחיות במדינה מתוקנת, אשר מכתיבה ומסדירה פעילות שתהיה לגיטימית. 
כרגע מתקיים מצב בו אין הלימה מלאה בין החבויות שלנו כלפי מס-הכנסה, לבין החבויות שלנו כלפי הבנקים; אמנם הללו לא כפופים לאותם רגולטורים, לפחות לא במישרין, אך עדיין הלקוח ה״קטן״ מצפה שפעילותו הכספית תסתנכרן בין שני הגופים הרציניים הללו.
נגזרת של הבעיה הזו היא העובדה שבנק ישראל לא מכתיב לבנקים באופן חד-משמעי (נכון ליום 23.02.2021) את ההוראות בכל הנוגע לפעילות העברות כספים, ומותיר זאת לשיקול-דעתם. 
התוצאה של הבעיה העיקרית והנגזרת שלה היא שלקוח עשוי לקבל מענה שונה בין בנק לבנק, בין סניף לסניף, או אף בין בנקאי לבנקאי היושבים באותו סניף!

באחד המקרים ליוויתי לקוחה בתהליך העברת כספים מחו״ל לארץ; היא נקלעה למצב אבסורד בו מצד אחד היא נדרשה לשלם לרשויות-המס כרבע מיליון שקלים, לאחר שביצעה הליך של גילוי מרצון, אך מצד שני הבנק לא אפשר לה לקבל את הכסף בחשבונה בארץ, למרות שיעוד הכסף הוא תשלום למס-הכנסה בגין הסכום עליו דיווחה; אתם רק יכולים לתאר לעצמכם מה היה קורה לולא היינו מצליחות לשכנע את הבנק לקבל את הכסף שביקשה להעביר.
מקרה אחר שליוויתי היה אבסורד לא פחות — לקוח כבר קיבל אישור להעביר כספים, אשר עליהם דיווח במסגרת הליך של גילוי מרצון, ולאחר ששילם לרשויות-המס, ביקש להעביר סכום נוסף, אך סורב ע״י הבנק שכבר אישר לו העברת כספים כמה חודשים קודם לכן בסכום גבוה הרבה יותר! המקרה הסתיים בכך שהלקוח נאלץ להעביר את פקלאותיו הפיננסיות לבנק מתחרה, אשר כן מצא לנכון לקבל הכספים. 

קצרה היריעה מלהכיל את כמות המקרים בהם נתקלתי, אשר מעידים על כך שאין עקביות בהתנהלות כלפי הלקוחות, מה שגורם לא רק לטרטור שלהם, אלא לבזבוז זמן, בזבוז כסף, ואף סיכון שלהם בכך שיהיה להם רישום פלילי בשל מניעה מהם לשלם לרשויות-המס. ללקוחות אין מספיק כלים להיאבק ברעה החולה הזו, ואז הם נותרים חסרי-אונים מול מערכות-ענק, אשר מכתיבות את סדר-היום הפיננסי של המשק. 

בזמן האחרון אנו עדים לניצנים של פשרות תקדימיות, אך הללו נדירות וחובקות רק לקוחות אשר מוצאים את הזמן, את הכסף ואת המוטיבציה לתבוע את הבנק, ובל נשכח שהתוצאה לא מיידית, וההגעה אליה מייגעת וכרוכה במאמצים רבים, ולעתים בליווי של אנשי-מקצוע רלוונטיים לתביעה/ לתהליך, אשר גם צריכים להרוויח את לחמם. 
חרף התביעות והתוצאות שלהן, עדיין הן לא מהוות בסיס רשמי לשיקולי-הדעת של הבנקים במקרה של בחינת קבלת-כספים; אנו נמשיך להיתקל בהערמת הקשיים, כל עוד לא יהיה חוק נהיר ומבהיר כיצד יש לפעול במקרה של אי-בהירות באשר למקור הכספים.

בעיה נוספת היא התהליכים הפנים-בנקאיים המלווים כל שיקול-דעת בקבלת-הכספים; כמעט כל בקשה להעברת כספים בסכום גבוה מצריכה את בחינתו של קצין-הציות, הוא אותו בנקאי האמון על הציות של הארגון ושל עובדיו להוראות החוק והרשויות הרלוונטיות לאותו ארגון, כך שבמקרה הטוב יש בנקאי בסניף המוגדר כקצין-ציות, ואז הטיפול בבקשה מנוהל בזמן יחסית סביר, ובמקרה הפחות טוב נשלחת הבקשה לעינו הבוחנת של קצין-הציות האיזורי, בעוד המקרים שמגיעים לפתחו לאו דווקא קשורים למורכבות התרחיש, אלא לעתים בשל העדר תקן של קצין-ציות בסניף. המשמעות היא שזה מאריך את זמן הטיפול בבחינת קבלת-הכספים, מה שעשוי להשפיע על יתר הדברים, כמו אלו שהזכרתי קודם לכן, ואז מה יקרה אם בשל משך הטיפול לקוח יפסיד עסקת נדל״ן חשובה? מה יקרה כאשר לקוח יפספס השקעה מהותית? מה יקרה כאשר לקוח לא ישלם בזמן את חובותיו לרשות זו או אחרת? מי ישא באחריות? מי יפצה את הלקוח? מי יתקן את שמו הטוב של הלקוח בעיני מי שמולו לא עמד בהתחייבויותיו? מי יחזיר ללקוח את כל ימי-העבודה שהפסיד כי נאלץ לכתת רגליו לבנק כמה וכמה פעמים לשם אישור העברת הכספים?
התשובה קלה וברורה — אף-אחד!

אז מה בעצם הפתרון ללקוחות? הרי אף-אחד לא יכול באמת לנחש כיצד הדברים יסתיימו, ואף-אחד לא באמת רוצה למצוא עצמו מטורטר ומתוסכל, בעוד המערכות והרשויות ״משחקות סטנגה״ עם הלקוח. 
במצב הקיים כל שנותר לי להציע הוא לעשות תיאום ציפיות בטרם יש כוונה לבצע העברה של כספים בסכום מהותי. 
ראשית נבין ונגדיר את המונח חריג/ מהותי. בראיה הבנקאית פעולה חריגה/ מהותית היא כל פעולה שלא מאפיינת את הפעילות הבנקאית השוטפת של הלקוח. למשל — אם מנכ״לית  של חברה גדולה מקבלת בכל חודש משכורת בסך כ-40 א׳ ש״ח, ואחת לשנה היא צפויה לקבל בונוס בסדר גודל של כמיליון ש״ח, אזי הבונוס שהיא תקבל נחשב לפעולה חריגה בחשבון, ובגין פעולה זו תידרש המנכ״לית להציג מסמך המעיד על כך שאכן מדובר בבונוס מטעם החברה בה היא עובדת.
בגין כל פעולה מהותית ידרשו מסמכים שונים, ולכן תיאום הציפיות של הלקוח מול הבנק יסייע בידיו ויחסוך לו זמן יקר בניסיון לאתר בדיעבד את המסמכים שעליו יהיה להציג. 
נתקלתי במקרים רבים בהם לא נעשה תיאום ציפיות, או שלקוחות לא עמדו בדרישות הבנק והציגו מסמכים באופן חלקי, כך שלאחר שהעבירו את הכסף מחו״ל לבנק בארץ, הכסף ״חנה״ בחשבון המעבר של הבנק למשך זמן ממושך, ואז לא נותר לבנק אלא להחזיר את הכסף כלעומת שבא. מיותר לציין שזמן ההמתנה הזה יצר נזקים כספיים הן לשולח והן לבעל החשבון בארץ. 
למרות תיאום הציפיות שנקפיד לעשות מול הבנק, עדיין הסניף יסייג את ״רשימת המכולת״ הנדרשת, בכך שיבהיר שבהמשך הוא עשוי ובאפשרותו לבקש מסמכים נוספים לשם אישור קבלת-הכספים, וזה מחזיר אותנו לעובדה שלעתים התרחישים מטופלים במחלקות חוץ-סניפיות, ואז יש בעצם כמה עיניים שבוחנות את תקינות הפעולה, ולכל עין בוחנת עשוי להיות שיקול-דעת מחמיר יותר. 
במאמר מוסגר אוסיף שאת תיאום הציפיות ראוי ורצוי לבצע מול הסניף, ולא מול המוקד הטלפוני של הבנק, מאחר שגם כאן עשוי להיות פער בין המסמכים הנדרשים ברמת ברירת-המחדל, לבין שיקול-הדעת של הסניף.   

במסגרת ״רשימת-המכולת״ שאנו נדרשים לה, ע״י הבנק על-מנת שיאשר לנו להעביר כספים מחו״ל, נתבקש לעתים להחתים על מסמך בנקאי רו״ח/ עו״ד המוכר ע״י הרשות במדינה אשר ממנה מועברים הכספים, או כזה המוכר ע״י הרשות במדינת חבות-המס (תלוי במקרה). מדינת חבות-המס היא מדינת התושבות של הלקוח, אשר בה הוא מדווח לרשות-המסים על הכנסותיו.
גם כאן נמצא שיש התנגשות בין הגורמים המעורבים; הבנק מנסח מסמך פנים-בנקאי, ומבקש שרו״ח יחתום עליו. על פניו לנו כלקוחות זה נראה תקין לחלוטין, כי בכל זאת אנו מדברים על גוף רציני כמו בנק, ומצפים שלשכת רוה״ח תיישר קו עם דרישה זו, אלא שמדובר בניסוח של מסמך המחייב את רוה״ח לקחת אחריות על הצהרותיו של הלקוח אודות דיווחיו השנתיים, מה שלא סביר בשום תרחיש. לשכת רוה״ח נתקלה בכמות מרובה של פניות מטעמם של משרדים רבים בארץ, ומשכך פנתה לבנק ישראל בנושא, והציגה בפני חברי-וחברות הלשכה את תקן ביקורת 70, המהווה תיקון תקן ביקורת 7 בדבר דוחות מיוחדים של רואי-חשבון, או במילים פשוטות יותר — לשכת רוה״ח ניסחה חוזר סופי (04.01.18) בו נאמר במפורש כי ״על אישור מיוחד... להיות מנוסח בהתאם לכללים שנקבעו בתקן ביקורת 7 בדבר דוחות מיוחדים של רואי-חשבון...״.
בהמשך לתקן ולפניית לשכת רוה״ח לבנק ישראל בנושא, פנה הפיקוח על הבנקים באותו מועד באמצעות חוזר לכבוד התאגידים הבנקאיים וחברות כרטיסי-האשראי בדבר אכיפת התקן המדובר; להגיד לכם שהצגת החוזרים הללו במעמד הסניף מסייעת? מניסיון — לפעמים כן, ולפעמים חד-משמעית לא.
 
ובכל זאת נסיים בתקווה כלשהי — הוותיקים שביננו זוכרים היסטוריה אחרת, בה אסור היה לישראלים לסחור במט״ח, עד כדי שזה הביא ליוזמתו של ראש-הממשלה המנוח, יצחק רבין ז״ל, לפרוש ממועמדותו לראשות הממשלה בשנת 1977, בשל החזקת מטבע זר בחשבון משותף שנוהל בארה״ב. כיום אנחנו מגמדים את המקרה שהוגדר בזמנו עבירה על החוק, וזאת בזכות הליברליזציה שמאפשרת לנו לסחור במט״ח באופן חופשי, וכמעט ללא התערבות מצד בנק ישראל, אלא במקרים חריגים. 
מניחה שהמט״ח ונושאים רבים אחרים אשר עברו ליברליזציה, גורמים לנו לחשוב שגם העברות כספים בין-לאומיות בסכומים גבוהים תתאפשרנה באופן קל יותר ותהיינה מונגשות הרבה יותר, או אולי לפחות שנידרש לתהליך פחות בירוקרטי, לעומת המצב הקיים, בו הכי קל להגיד ללקוחות ״אי-אפשר״..
חשוב שהנפשות הפועלות תזכורנה שמאחורי כמעט כל העברה ממתינה עסקה חשובה לביצוע, אשר עשויה להכתיב את הלך-הרוח בחייו של הלקוח.      


לעמוד הראשי של המאמרים