אלימות בנקאית

מאת: רעות נגר קסלברנר. פורסם בתאריך 22.10.2020

רבות אנו שומעים על סוגי-אלימות כמו אלימות פיסית, אלימות מילולית, אלימות מינית ועוד...

בשנים האחרונות המודעות שלנו הגדילה לעשות, והרחיבה אופקיה גם למה שכונה והוגדר אלימות כלכלית.

בהצעת החוק הממשלתית מיום 19.07.2020 הוגדרה לראשונה אלימות כלכלית כ״התנהגות מתמשכת של אדם כלפי בן-זוגו, שמתרחשת תוך הטלת אימה או הפעלת כפיה או הפעלת שליטה עליו...״ (מתוך אתר המשרד לשוויון חברתי, הרשות לקידום מעמד האשה). 

 

מה אם אומר לכם/ן שמתקיימת גם אלימות בנקאית? הרי זה מושג לא רשמי או מוכר, ובכל זאת מצאתי לנכון לתת כותרת למשהו שאני יודעת בוודאות שקיים בשטח.

החברה שלנו נוטה לחשוב ולשייך את התרחשות האלימות הכלכלית לבני-משפחה, והשיוך הזה בא לנו באופן טבעי, כי לרב הכסף מתנהל בתוך המשפחה, החל ממתן דמי-כיס, המשך בקבלת כספי-חתונה וכלה בהסכמים הקשורים או לממון, או למזונות, או לירושה וכיו״ב.  

בטרם כתיבת המאמר העליתי שאלה בקהילה שאל/י בנקאי/ת, אשר עסקה בסוגי-האלימות הבנקאית האפשריים, ופתאום התרחישים נתגלו כמוכרים, וכמוני הבינו חברות וחברי-הקהילה, שאכן קודם לכן לא ניתנה כותרת לאותם תרחישים.

המאמר הזה הוא לא על סטטיסטיקות; לא תמצאו פה נתונים נומריים, לא אנקוב במקורות מהספרות הבנקאית ובטח לא אפנה אתכם/ן לאתרים של משרדי-הרווחה; למעשה תהיה פה התעלמות מוחלטת ממספרים, והמאמר יעסוק בעיקר בא/נשים ובסיפורים שלהם/ן במסגרת ההתנהלות הבנקאית.

בראיה שלי, המתבססת על עשרות שנים של ניסיון בעולם הבנקאות, האלימות הבנקאית היא נגזרת מהותית של האלימות הכלכלית, והסיבה שמאמר זה נעדר נתונים מספריים היא בעיקר בשל העובדה שהם כמעט ולא קיימים; אם קיימות אי אלו סטטיסטיקות, הרי שהן מתבססות על נתונים לא מלאים, ונשענות בעיקר על עדויות, בפרט שלא כולם/ן מלינים/ות על אלימות בנקאית. 

תחילה אגדיר את המונח אלימות, כפי שאני מצאתי לנכון; במילה ״אלימות״ קשה להתעלם מהמילה ״אֵלֶם״; אצל רבים/ות החווים/ות אלימות יש תחושה שהם/ן נאלמים/ות. ברגע שאנחנו נאלמים, אז הסובבים אותנו מתקשים להיעתר לעזרתנו, כי לרב, בני-האדם מגיבים למה שהם רואים ״שחור על גבי לבן״, ומתקשים להכיר או להבין את האמת שמתחת לפני- השטח, ובטח לא יודעים להגיב לה.

בכתבות רבות מרואיינים נוטים לציין ש״לא היו סימנים״, או ״לא היו צעקות״, או ״בפייסבוק הם נראו זוג משמיים״, אך בדיעבד יש אנשים שכן יכולים ״להתעורר בזמן״, והם דווקא אנשי-המקצוע שנוהגים לטפל בענייננו היום-יומיים, ביניהם נושא הכלכלה שלנו, אשר בעיקרה באה לידי ביטוי בהתנהלות הבנקאית שלנו.

מטרתו של המאמר היא לתת כלים והכוונה לזהות את המקרים השכיחים מחד, אך לא מוכרים, מאידך (ההתייחסות היא פחות למקרים חד-פעמיים); אין כאן כלל כוונה להפנות אצבע מאשימה כלפי אף גורם, אלא בעיקר להעלות את המודעות תחילה, ולאחר מכן לעשות משהו בנדון, מבלי לחכות לאכיפת-חוק או נוהל זה או אחר, אך כן לנסות לחדד אותם.

אם ננסה להקל על ההבנה שלנו היכן וכיצד נתקל באלימות בנקאית, נעלה בעצם את התחושה של שלילה בלתי-מוצדקת של העצמאות הבנקאית מאיתנו, או מלכתחילה הניסיון ״לחנך״ אותנו שזה המצב הטבעי שאליו אנו צריכים לגדול.

אפשר חלק מהתרחישים הבעייתיים נוצרו בשל תפיסות חברתיות, הקיימות בקרב אוכלוסיות מסוימות, או כחלק משיקולים לכאורה מקצועיים במסגרת תהליכי עבודה בבנק, ועדיין ראוי ורצוי להציף את השאלות, בפרט כאשר יש תחושה של אי-נוחות בהתרחש המקרה, או בעצם בהתקיים תחושה של אלם.

בשנים האחרונות המפקח על הבנקים הטמיע הוראות באמצעות תקנות, על-מנת לאפשר כל מיני שינויים מערכתיים בבנקים, במטרה להקל על הלקוחות, ולאפשר להם/ן לנהל את חשבונם/ן בצורה נוחה יותר; זה בא לידי ביטוי באפשרות שלנו לעבור בין הבנקים בצורה נגישה יותר, לסגור חשבון מהבית באמצעות משלוח בקשה באתר הבנק, לפתוח חשבון באותו אופן וכיו״ב. 

ענף הבנקאות בישראל נחשב קטן מאוד, בפרט כשהמשק הישראלי לא נמנה בין הגדולים בעולם, ובכל זאת חיפש בנק ישראל דרכים יצירתיות להקצות עבורנו יותר מרחב פעילות. 

מערכת-היחסים שלנו עם הבנק גם ככה נחשבת למורכבת, ולפעמים אנו מוצאים עצמנו כחיה פצועה, בעוד הבנק הוא בעמדת-כח והיחיד שמחליט על המשך דרכנו הבנקאית.

אני מאמינה שברגע שנעלה על הכתב את התרחישים, נצליח לזהות אותם בעצמנו, ואולי נמצא דרך לא רק להתמודד איתם עבור עצמנו, אלא אף עבור אלו שנחשבים לאוכלוסיה מוחלשת, ואין ברשותם את הכלים להתמודד.

עוד נזהה התנהגות בעיתית במקרה בו הסניף ״זורם״ עם הנעשה בין שותפים בחשבון (בד״כ בעל ואשה) ולא מתערב, או במקרה בו הסניף לא מתריע בזמן על הבעייתיות בנושא מסוים; אולי באמצעות המאמר ובמקרה שיגיע לעיניהם/ן של בנקאים/ות, המודעות תעלה ואולי אף יופחתו המחדלים. 

המקרה הראשון שמתאר אלימות בנקאית מדבר על זוג שמנהל חשבון משותף, ובחשבון קיימת יתרה מאוד גבוהה; שניהם עובדים במשרות בעלות שכר מאוד גבוה, לשניהם כרטיסי-אשראי, אלא שהמסגרות בכרטיסי-האשראי לא זהות; המסגרת של הבעל נאמדת בסך 50 א׳ ש״ח, לעומת המסגרת של האשה, שנאמדת בסך 12,000 ש״ח.

באחד הימים הבעל יצר קשר עם הבנק ונתן הוראה לבטל את הכרטיס של האשה במחי-יד בטענה שהיא ״בזבזה יותר ממה שהוקצה במסגרת״; הוא קיבל מענה מהסניף שחברת-האשראי מאפשרת חריגה קטנה מהמסגרת, על-מנת שלקוחות לא יתקעו באמצע שום מקום ללא יכולת להשתמש בכרטיס. הלקוח ניסה להסביר שהוא המפרנס העיקרי, אך הוא נאלץ לקבל סירוב לבקשתו לבטל את הכרטיס שרשום על-שם אשתו, מאחר שהכרטיס הוא שֵׁמי, ורק בעל הכרטיס רשאי לבצע פעולות, ביניהן — ביטולו. 

אנחנו בעצם עדים למקרה בו בעל חשבון מנסה להשתלט על שותפתו בחשבון, תוך ניסיון לערב את הבנק בהשתלטותו זו.

אין זה אומר שכל הכרטיסים בכל החשבונות המשותפים מכילים מסגרות זהות, אלא שחייב להיות תכנון של בעלי-החשבון באופן המוסכם ביניהם.

מובן שבמקרים רבים קיימת חלוקת-תפקידים בניהול כלכלת-המשפחה, ועדיין חשוב שהאחראי או האחראית בחשבון על הניהול הכלכלי-בנקאי יצטיידו בכלים הנכונים להטמיע את משנתם, ופחות לעשות זאת באופן משתלט ומשתלח.

 

מקרה נוסף של אלימות בנקאית מתרחש בין לקוחה שהייתה מעוניינת לסגור חשבון, לבין הבנק, אשר עיכב אותה בכל צעד אפשרי, בניסיון למנוע ממנה לסגור את החשבון.

הלקוחה ניגשה לסניף כדי לסגור את חשבונה; כל הנתונים אפשרו לה לסגור את החשבון, ותוך כדי תנועה הסניף ניסה לשכנע אותה לא לסגור את החשבון, אך היא הייתה בשלה (במקרה הסיבה הייתה לחבור לחשבון ע״ש בן-זוגה בבנק אחר), וברגע שהיא סירבה בנימוס להצעותיהם, התחילה מסכת טרטורים, עיכובים ועוגמת-נפש. רק לאחר כחצי שנה הואיל הסניף לסגור את החשבון!

מיותר לציין שבמהלך כל התקופה הזו הלקוחה ממש רדפה אחרי הסניף, הותירה הודעות רבות שיחזרו אליה, היא לא קיבלה הסבר ממצה לגבי הסיבה לעיכוב סגירת-החשבון ועוד עוגמות-נפש אלו ואחרות, עד שלבסוף החליטה לפנות למחלקה לפניות-הציבור, ורק אז נאותו לפעול ע״פ בקשתה, ופיצו אותה בשובר של קפה ומאפה (בנימה אישית אוסיף — נו, באמת). 

כאשר לקוח מבקש לסגור חשבון, וכאשר מדובר בחשבון היחיד הקיים באותו בנק בו הוא מבקש לסגור את החשבון, זה נקרא בעגה המקצועית ״נטישת לקוח״. בגין כל נטישת לקוח יש הפסד כספי ישיר לסניף, וזאת לא רק בשל הפסקת פעילות בנקאית וביטול מוצרים בנקאיים, אלא גם כי זה פוגע בתגמול של הסניף. כל בנק בוחן כל בקשה של סגירת-חשבון לעומקה, תוך דרישה מהסניף לספק דין וחשבון באשר לבקשת הלקוח לסגור את החשבון. הבנקים ממש לא מוכנים לספוג נטישת-לקוח מכל סיבה שהיא, ועושים כמעט הכל כדי להותיר את החשבון פתוח, עד כדי עיכובים לא מוצדקים; הדבר הזה הופך את הסניף לבעל אינטרס, מאחר שהוא מפסיד כסף בשל סגירת-החשבון. ההפסד יכול לבוא לידי ביטוי בבונוס שנתי מופחת, או בקנס שיספוג בשל תהליכי-עבודה פנים-בנקאיים, או בכך שהפסקת הפעילות הבנקאית מביאה להפסקת הכנסה שוטפת לסניף (עמלות/ ריביות/ עלויות של מוצרים בנקאיים). כמובן, שיש גם הפסדים עקיפים לסניף ולבנק, אשר באים לידי ביטוי במעבר הלקוח/ה לבנק מתחרה, או במקרה קיומן של ״שיחות-סלון״ בין הלקוח לבין בני-משפחתו וחבריו, מה שעשוי לפגוע בתדמית של הבנק. 

עקב ריבוי מקרים כמו זה המתואר כאן, ובשל תלונות רבות בנושא שנערמו בבנק ישראל, הוציא המפקח על הבנקים הנחיה שאינה משתמעת לשתי פנים — זמן מוגדר לסגירת חשבון, תוך הוראה מקדימה בסעיף 2 במבוא, שיש להימנע מלהטריח את הלקוח המבקש לסגור את החשבון.

 

מקרה אלימות בנקאית נוסף מתאר פעילות בנקאית של שתי אחיות באמצעות החשבון של אמן; האמא מבוגרת, לא במיטבה מבחינה בריאותית, אמנם צלולה בדעתה, אך עדיין הבנתה לוקה בחסר בכל ההתנהלות הבנקאית. בתחילה הוסיפה האם את בנותיה לחשבון כדי שיסייעו לה בניהולו, בשל גילה המבוגר, וכשנה לאחר כניסתן לחשבון נתגלה שהן עושות בחשבון כבשלהן, ויתרת הפאסיבה בחשבון קטנה מכמעט מליון שקלים לכחצי מל״ש. הבנק לא היה ער לכך משתי סיבות — האחת היא שהבנות היו בעלות-חשבון גם כן, מה שאומר שהזכויות בחשבון זהות לכל השותפות, והשניה היא שהמשיכות היו בתדירות משתנה ולא עקבית, ונעשו באמצעות הערוצים הישירים.

הסיפור נתגלה רק כאשר אחד האחים (מבין 6 אחים ואחיות) הביע התעניינות בנעשה בחשבון, כאשר היה צריך לשכור שירותיה של מטפלת עבור אמו.

אז אמנם כאן הבנק לא ״יזכה״ לאצבע מאשימה, אך כן חשוב מאוד לשמור על העירנות בעתות של צירופי-בעלים לחשבון, עם דגש על חשבון בנק של אדם מבוגר.

לא נתעלם מהעובדה שלבנקים יש אינטרס בצירופם של בני-משפחה לחשבון הוריהם, מאחר שזה נחשב פעמים רבות לגיוס לקוחות חדשים, מה שמהווה עבור הבנקים הכנסה פוטנציאלית והגדלת רווחים. מקובל שבנק ינסה להגדיל את הכנסותיו, אך עדיין השקיפות מחייבת, תוך ראיית טובת-הלקוחות. 

תרחיש נוסף של אלימות בנקאית עוסק בבני-זוג. באחד הימים ביקש הבעל לערוך עבורו מסמכי-הלוואה בסך 700 א׳ ש״ח בחשבון המשותף עם אשתו, והם נתבקשו להגיע לסניף יחדיו, על-מנת לחתום על מסמכי-ההלוואה; במעמד החתימה בסניף החלה הבנקאית להסביר את תנאי-ההלוואה לאשה, ומייד קטע אותה הבעל ש״אין צורך להסביר! היא תחתום וזהו״, תוך שהאשה נמנעת מכל הבעת-פנים שהיא, ומפגינה סוג של התעלמות מכוונת מהשיח בין הבנקאית לבין בעלה. הבנקאית ״קראה את המצב״, והסבירה בעדינות שחוק הגילוי-הנאות מחייב אותה להסביר את מהות החתימות. הדבר היחיד שהיה באפשרותה של הבנקאית לעשות לאחר לכתם של בני-הזוג מהבנק, זה לעדכן הערה במערכת הבנקאית, על-מנת שישימו לב כלל הבנקאים הנוגעים בדבר, למקרה שיקרו תרחישים דומים, והנושא אף הועלה במסגרת ישיבה מחלקתית ובהתערבות גורמים ניהוליים.

הבנקים לא מעוניינים להיות חשופים לשום סיכון של אף לקוח/ה, ואם כבר אז הסיכון לעולם יהיה מחושב; סיכונים הנובעים ממערכות-יחסים בין לקוחות, עשויים להביא לחשיפה לתביעות משפטיות מול הבנק, חשיפה לאי-עמידה באשראי ועוד; ובכל זאת — לאנשי-המקצוע, ביניהם הבנקאים והבנקאיות, יש את הכלים הרגולטוריים לסייע במקרה של אלימות בנקאית. המקרה המדובר ממש ״צעק״ שיש כאן כפייה של נטל החוב על האשה, ומאחר שהשיקול להלוואה לא נעשה בן-רגע, והבנק ממש יצר חליפת-אשראי בהתאם לנהלי-האשראי ובהתאם לחנ״א (חוק נתוני-אשראי), אחד הכלים למנוע תרחיש שכזה היה לשוחח עם שניהם בטרם החתמתם, וסוג של ״למשש את הדופק״ באמצעות ליבון-צרכים ותיאום ציפיות אמיתי; אז נכון שלא תמיד ניתן לדעת מה קורה בין בני-זוג, וצריך להיות בעל תושיה כדי לדעת אם וכיצד להתערב, מבלי לסכן את הבנק בהתערבות יתרה או בחשיפה לתביעה משפטית, ועדיין זה מקרה שראוי להפיק ממנו לקחים, וללמוד אותו לעומק הן לטובת הלקוחות והן לטובת חשיפת-הסיכונים של הבנק. 

 

האלימות הבנקאית נפוצה אמנם לא מעט במקרים של התנהלות בנקאית משותפת, אך מקרה אחד שקרה לפני שנים רבות, כמו מקרים רבים דומים לו, היווה תשתית ראויה לחוק איסור הלבנת הון.

במקרה המדובר הגיעו לקוח ולקוחה לסניף, וביקשו לפתוח חשבון חברה בע״מ, כאשר בעלת המניות היחידה בחברה (ובעלת-השליטה) היא הלקוחה. מדובר היה בחברה קבלנית בענף הבניה, ועיסוק החברה הוא פרויקטים של בנייני-משרדים; במהלך כל הפגישה דיבר רק מי שהתלווה אליה, והיא נאלמה כאילו הייתה דג. בזמנו הרגולציה בנושא היכרות הלקוחות הייתה עוד בחיתוליה, ולמרות התחושה הלא נוחה במעמד פתיחת-החשבון, אך עדיין וודאית שהחשבון בטח לא נפתח עבורה, ובטח לא היא מנהלת את העניינים, גבר הצורך של הסניף להרוויח עמלות ולהגדיל פעילות עסקית, ובעיקר לא היה שום מחסום רגולטורי שימנע מהסניף לפתוח את החשבון. מיותר לציין שכל פרטי-ההתקשרות היו שלו, ולא שלה, והדבר היחיד שקישר בינה לבין החשבון היה צילום תעודת-הזהות שלה.

המלווה עשה בחשבון כבשלו, לרבות מתן שיקים (חתומים על-ידה), משלוח הוראות-העברה, וכמובן, בירורי-יתרה במעמד שיחות-טלפוניות איתה, עוד בטרם מערך האינטרנט היה מפותח. 

 

ביום שלישי 20.10.2020 בשעה 09:30 נדונה בועדת-הכנסת הצעת-חוק בנושא אלימות כלכלית ביוזמתן של השרה לשוויון חברתי, גב׳ מירב כהן, וחה״כ גברת קרן ברק; במשך כשעתיים התקשו חברי וחברות-הכנסת שנכחו בועדה, לתת הגדרה חד-משמעית למילה ״אלימות״ בהקשר הכלכלי שלה, והיו ויכוחים קולניים אודות מתי יש להגדיר תרחיש כאלים, ומתי זה ״מוגזם מדי״. 

אני תוהה לעצמי — אם אלו המתיימרים לייצג אותנו לא יודעים להגדיר, או בעצם מומחים בלעוות את המושג הכה חשוב הזה תחת חלוקה בוטה של שמאל וימין, קל וחומר, כיצד המודעות בחברה שלנו אודות אלימות כלכלית-בנקאית תוטמע? כיצד כל אזרחית ואזרח ירגישו מוגנים? כיצד ההסברה אודות אלימות כלכלית, קל וחומר אלימות בנקאית, תשווק באופן נכון ואמיתי?

אז נכון שבמסגרת הועדה נדונה הצעת-החוק תוך העלאת פתרונות באמצעות המערכת המשפטית, ואף נוסיף — אולי זה מה ששינע את גלגלי-הויכוחים הסוערים בין המתדיינים/ות, וכמו שאנחנו מכירים את המערכת המשפטית שלנו, לא תמיד נמצא פתרון אמיתי ומהיר דיו, אך עצם הצפת-הנושא מבורכת ביותר, וכאן אנצל את הבמה לגלול פתרונות אפשריים באמצעות מתן כלים:

  • ״נורות אדומות״; משפטים כמו ״דברי עם בעלי, אני לא מתעסקת בכספים״, אמורים לגרום לבנקים להתעקש יותר להסביר ללקוחה את המשמעות הבנקאית ואת ההשפעה הישירה והעקיפה על חייה, תוך כדי ולאחר התרחיש. הבנקים נוהגים לייצר סדנאות-שיווק כיצד לדבר עם הלקוחות כדי להגדיל את המכירות של המוצרים הבנקאיים; זה המקום לבנות סדנאות אודות זיהוי מקרים של אלימות בנקאית, גם אם הם לא מייצרים רווחיות לבנק. 

  • ניצול לרעה של הערוצים הישירים; הקידמה מאפשרת ללקוחות לקחת הלוואות בכל מיני פלטפורמות בנקאיות, כמו באתר או באפליקציית הבנק; במקרים רבים ההלוואות נלקחות בחשבונות משותפים מבלי שבעל-החשבון השני ידע אודות לקיחת ההלוואות וצבירתן; לו הייתה התרעה של הזרמת הלוואה לחשבון כברירת-מחדל וללא עלות לכלל בעלי-החשבון, סביר להניח שזה היה ממזער נזקים. 

  • חוק גילוי-נאות; בכל מקרה בו מחתימים לקוח על מסמך בנקאי כלשהו, קיימת חובה על הבנקאי/ת המחתים/ה את הלקוח/ה להסביר את מהות המסמך; עוד יש לוודא שהלקוח/ה לא חותם/ת ״בלנקו״ על המסמך, ושכל השדות מלאים בהתאם. אין להסתמך על כך שאחד השותפים בחשבון מסביר את מהות המסמך לשותף/ה האחר/ת, בטח לא ברמה המקצועית, ולכן גם במקרה שנראה שזה ״מבזבז את הזמן״ של הבנקאי/ת, הרי שזה חלק מתפקידו/ה, וכמובן יישום החוק.

  • כשיש ספק אין ספק; גם במקרה בו הסניף לא בטוח בזיהוי התרחיש של אלימות בנקאית, זה המקום לשתף את הממונים בדרג הניהולי; למנהל/ת יש את הניסיון לקרוא את תמונת-המצב בצורה אחרת, הן בשל הוותק, הן בשל המודעות הגבוהה יותר והן בשל הניסיון בשטח. סיעור-מוחות הוכיח את עצמו פעמים רבות, ומקסימום, גם אם אין הסכמה אודות התרחיש, לפחות הנושא הוצף, ולא ״נתקע במקום״ במעמד בנקאי/ת ללא סמכויות. 

  • הסבר והסברה; לא תמיד הלקוח מבין את הסירוב לבקשתו, או לא תמיד מבין את השפה הבנקאית, וכל סירוב שכזה, גם אם בא משיקול מקצועי, כל עוד לא לווה בהסבר בשפתו של הלקוח, עשוי להצטייר כהתנכלות או כחוסר סבלנות כלפיו. 

  • בטחון עצמי כמגננה; לפעמים לקוח ידבר בנימה של בטחון, לפעמים יצעק, לפעמים יתלהם, ועדיין לא תמיד זה מעיד על ידע בנקאי אמיתי, אלא לפעמים מדובר ביצירת ״חומה״ של הגנה עצמית, כי הוא חושב שרק כך ישיג את מבוקשו. בהמשך לסעיף הקודם, הסבר מעמיק וידידותי של השיקול הבנקאי, עשוי לפשט את הדברים, ובעיקר את ההתמודדות לאחר מכן בבקשות עתידיות של מוצרים בנקאיים. בנוסף לכך שהלקוח יקבל בהבנה את השיקול, אולי אף יבקש כלים והכוונה לשיפור ההתנהלות בחשבון, ולא יקבל תחושה של התנכלות מצד הבנק.

  • השפעה אישית של הבנקאי/ת בעקבות הזדהות; לפעמים בנקאי עשוי להיקלע לסכסוך בין שותפים בחשבון (בד״כ בני-זוג), ואף לחצות את הגבול ו״לבחור צד״; יזכור אותו בנקאי שהוא מייצג את הבנק, ובטח שלא תמיד מודע לכלל העובדות. 

  • הישענות על חוקים/ נהלים/ רגולציה בנקאית; במקרים רבים דווקא אכיפה של הרגולציה הבנקאית, הנעשית במסגרת נב״ת (ניהול בנקאי תקין), עשויה למנוע תרחיש של אלימות בנקאית המתרחשת בין שותפים בחשבון בכלל, ובין בני-זוג בפרט.

 

למרות שענף הבנקאות בישראל קטן, והתחרות מינורית, עדיין מדובר בעולם ומלואו לפחות בהתנהלות האישית שלנו, וכבר בחשיבה שלנו לפתוח חשבון בנק, אנחנו מתחילים מערכת-יחסים עם הבנק והסניף בו נבחר; הראיה שלנו צריכה להיות כזו שיוצרת עבורנו יציבות ושומרת על הפעילות הבנקאית שלנו תקינה עד כמה שניתן.

כולי תקווה ואמונה, שהתרחישים אשר הצפתי נראים מוכרים וקלים יותר לזיהוי, ויגבירו את התודעה לקיומה של אלימות בנקאית.

עוד אני מקווה שכל אחד ידע לייצר לעצמו עצמאות בנקאית, לגדול לתוכה ובעיקר לשמור עליה, וכמובן להיות מודע לכך שהיא לא מתקיימת באופן סיסטמטי אצל כולם/ן.

*המקרים המתוארים מסופרים במהותם המדויקת, תוך שינוי חלק מהעובדות המשניות, כמו למשל הסכומים, על-מנת לשמור על פרטיותם/ן של הנוגעים/ות בדבר, ולשם הימנעות מהכפשת בנק זה או אחר.    

לקריאת המאמר הדרך לחסוך עד עשרות אלפי-שקלים בבנק.

לקריאת המאמר מה הבנקים לא מגלים לנו בצירוף בעלים לחשבון?

לקריאת המאמר כיצד נפחית את התלות שלנו בבנקים?

לקריאת המאמר איזה בנק הכי טוב?

לקריאת המנשר התשפ״א-התש״צ.

לקריאת המאמר 50 גוונים של ציות.

לעצמאות בנקאית הצטרפו לקהילה

לוגו שאל בנקאי אפור_edited.png